השבוע עבר יחסית בסדר. יצאתי מן הבית, ושמתי פעמיי לכיון האוטו כמדי יום שישי בצהריים. הפז'ו, מבריקה ומצוחצחת לשם שינוי, חיכתה לי בסבלנות במשך כל השבוע, כאילו שמורה לאותו יום מיוחד, בו אני, בעליה הגאים, אוציא אותה לסיבוב מסביב לבלוק. כן, אני יודע, כבר לא כל כך יפה, וכבר לא בת 16, אבל יודעת משהו על העולם הזה. בערך כמוני.
פתחתי בעדינות את ידית הדלת, כביכול שלא להכאיב לה, אותה 205 תזזיתית וקופצנית, שמתנהלת היום בכבדות כמעט כאילו הייתה מאחת משאיות הגנאדי המפורסמות.
נכנסתי בכבדות אל תוך הרכב. הריפודים, שכבר נס ליחו של המשפט שידעו ימים יותר טובים, נמעכו תחת ישבני המוכר, כאילו מקבלים על עצמם את כבדותו ללא לאות. אין דבר טוב יותר מנאמנות רקטאלית ברכב. אותו כסא שלמד להכיר את ישבנך בצורה אקדמאית כמעט. לקחתי נשימה ארוכה. והתמקמתי.
הוצאתי את המפתח מהכיס, מביט עליו בנהנתנות. מפתח פשוט, מברזל, ללא טריקים ושטיקים. חסר כל יכולת אלקטרונית או דיגיטלית, חסר יכולת פתיחת בגאז', הדלקת תאורת הפנים או הכנת קפה. שום מטרה מיוחדת, חוץ מהעברה בסיסית של בנזין למנוע מכאני פשוט ביותר.
סובבתי את המפתח בסוויץ', שוקע במחשבה על הביטוי הנדוש הזה, סוויץ', שעוד יחלוף עם השנים. הרי כבר שנים לא מייצרים מכוניות עם סוויץ', שלא לדבר על מפתחות ברזל. בעודי חושב לי על הא ועל דא, החליטה הפז'ו לעשות צעד לא צפוי ומלחיץ בכל צורה אפשרית, וקיפצה קדימה בהפתעה, בנטיה אמוקית להתנגש בקיר הבטון שנח לפניה. לאחר שהרמתי את לבבי הרוטט מהרצפה, הצלחתי למצוא את הסיבה להשתעלותה הפתאומית של יקירתי, ה"רב-בריח" סגור על ידית ההילוכים בהילוך שלישי. עכשיו לך תסביר לילדיך למה היה צריך פעם רב בריח.
שיחרור מהיר של ידית ההילוכים ואנחנו שוב בדרכים. הצ'וק (עוד מונח שיעלם עוד יום או יומיים או שיעשה הסבה לדמות מתוכנית ילדים מיותרת) מופעל מעט בדקות הראשונות לנסיעה, כפי שאנו מורגלים כבר שנים, אפילו שלא חייבים, ניתן לה קצת דלק לזקנה, מה אכפת לי לצ'פר.
תשתית הכבישים היא לא מה שהייתה פעם, היא רומזת לי בקירקור דשבורדי עדין בנסיעה חלקה כמעט מדי. אני מנסה להזכר בצליל הקרקוש המוכר במהמורות הכביש המציקות שכבר אינן איתנו, ונזכר גם שמערכת הסטריאו שמותקנת בה, בעצם כבר לא נמכרת אפילו באתרי האספנות באינטרנט.
לא נעלה גם היום על הכביש המהיר, אני מודיע לה, חוקי התעבורה החדשים פועלים לרעתנו בימים אלו, אך לה לא אכפת, גם ככה אין לה הילוך חמישי.
אנו מתקרבים אט אט למגרש המפגש. לפתע מתחילות לצוץ מימין ומשמאל חברות ותיקות נוספות.
אני חונה את הפז'ו החבוטה במרכז המגרש, מתכונן להתקהלות הרגילה שמתקיימת סביבה בכל פעם שאני מגיע. וחונה בעדינות בין הענתיקות.
אני יוצא מן האוטו, ונועל את הדלת באמצעות המפתח, מבטים משתאים ועיניים מזוגגות מופתעות של ילדים קטנים סובבים אותי. בחיוך מנצח אני מביט סביב ומנפנף לשלום לחברי הותיקים, וכמובן ניגש לראות "מה חדש" במגרש.
פורד פוקוס 5 דלתות, לבנה, עדיין עם מדבקת ליסינג מקורית, נכנסת למגרש, כל העיניים נמשכות אליה כמובן, המכונית אמנם לא בולטת או מיוחדת, אך התקופה שהיא מסמלת מעלה זכרונות סנטימנטלים. ואם כבר מדברים על תקופה, אז הנה אחריה נכנסת לה "מכונית השנה" בסימון עממי מובהק, מאזדה 3. היא כמובן מקבלת את מקום הכבוד במגרש, כאחת המכוניות העממיות ביותר, שאכן גם היתה מהנה לנהיגה באותה תקופה.
וכך שוב ושוב נכנסות להן מכוניות מכל הצבעים והשנים, בהן מותקנות טכנולוגיות עתיקות כגון ESP ABS , ועוד, מסובבות ראשים ומעלות זכרונות מהימים הטובים לפני תקופת החשמליות והמימן, לפני תקופת איכות הסביבה, הזיהומים והפתרונות שסתמו את הגולל על מכוניות הבעירה הפנימית. אותם ימים, שבה מכונית, היתה עדיין רק מכונית, רק כלי תחבורה מהנה ואפקטיבי, ותו לא. אני יודע בהחלט שאני מתגעגע לתקופה הזו...אתם לא?
אבי .פ.
12.2.2038