ואיפה התחיל הכל ולמה?
שיחת הטלפון שקבל ג'ורג' שוסטר תשנה את חייו, הוקצבו לו 12 שעות בלבד להגיע מניו אינגלנד לניו יורק העיר למחרת בבוקר ה-12 בפברואר שנת 1908, על מנת להתחיל את המירוץ הארוך ביותר בהיסטוריה; מסביב לעולם מניו יורק לפריס.
שוסטר, מכונאי וכלבויניק ב- E. R. Thomas Motor Company בבופאלו, ארז מזוודה קטנה כשהוא מתכנן להעדר זמן לא רב, בסיכומו של ענין הזמן "לא רב" הפך לחצי שנה.
בשלב זה שוסטר כבר נחשב, גיבור ומנצח במירוץ המכוניות הגדול בעולם שהרי בתיכנון הוא היה אמור להיות בסך הכל מכונאי מלווה שבאחריותו הייה לדאוג שהמכונית של המפעל שלו תשרוד כמה שיותר את המירוץ.
שוסטר והמכונית המנצחת התומס פלייר אותה נהג לבסוף, מופיעה בתצוגה מיוחדת לכבודה למשך 14 חודשים במוזיאון התחבורה הלאומי ברינו, נוואדה, אשר מנציחה את אירוע הנצחון מלפני 100 שנים.
התצוגה כולל את מכונית התומס פלייר ששוחזרה ושופצה, גביע הנצחון שהוענק ע"י הניו יורק טיימס למנצח, פריטים שונים כגון הדגל בעל 45 הכוכבים ששוסטר נשא עמו לאורך כל המירוץ.
המכונית תוצג גם בתצוגה השנתית באיי אמליה ה- Concours d’Elegance בין 7-9 במארס השנה.

הסרט משנת 1965 "המירוץ הגדול" או באנגלית The Great Race התבסס במעט על האירוע האמיתי משנת 1908, שישוחזר לקראת חגיגות המאה השנה.
ב- 30 במאי כ40 צוותים יחלו במירוץ מניו יורק במטרה להגיע לפריס בחודשיים, אורך המסלול המתוכנן הוא כ- 22,000 מיילים, מתוכם כ- 12,500 בנהיגה.
שוסטר העריך כי הוא והמכונית כיסו כ- 13,341 מיילים בנהיגה ועוד כמה אלפי מיילים בשיט.
בשנת 1908 התומס פלייר עוזב את הטיימס סקוויר כאשר למעלה מ 250,000 צופים מריעים לו, נהוג בידי נהג מירוצים מהולל מונטגיו רוברטס ואליו נלוו שוסטר המכונאי, ווולטר וויליאמס, כתב רכב של הטיימס, נותן החסות הראשית לאירוע.
נרשמו לתחרות 13 מכוניות, 6 הופיעו, 7 נעדרו.

ששת המשתתפים חצו את ברודוואי במהירות של 30 מייל לשעה, התומס פלייר משנת 1907 בעל 60 כ"ס ומנוע 4 צילינדרים הוביל את המירוץ תוך זמן קצר

אחריו ה- Zust מאיטליה

ה- Protos הגרמני

והצוות הצרפתי שכלל את: ה- Motobloc, ה- DeDion והמכונית הכושלת ה- Sizaire-Naudin שלא שרדה את היום הראשון.



המירוץ היווה משימה היסטורית, שכן בשנת 1908 רק 9 נהגים הצליחו לחצות את אמריקה, אף לא אחד מהם בחורף ומשך הנסיעה המהיר ביותר היה 14 ימים.
משתתפי המירוץ קיוו להגיע לחוף המערבי ב22 ימים למרות החורף, בהמשך לשוט עד וואלדז באלסקה, על פי הצפי של המארגנים מסלול יהיה רכוב לאורך נהרות קפואים ונתיבי מזחלות שלג עד למיצרי ברינג (בין אלסקה לסיביר).
הבעלים של E. R. Thomas Motor Company ניבא כי אף אחד מששת המשתתפים כולל התומס פלייר שלו לא ישרדו את המירוץ מעבר לעיר שיקאגו.
זוהי הנקודה הרחוקה ביותר שכתב הרכב שרד אותה והוא עזב את התחרות ממורמר, מכנה את אותה כלא שפויה, כתב אחר בשם ג'ורג' מק'אדם החליף אותו בסיאטל והמשיך את כל המירוץ עד הסוף.
מק'אדם שלח דווח יומי בעזרת טלגרף, טלפון ויוני דואר – צוקי אתה יכול לדמיין לרגע אילו אמצעים היו אז? יש לך את ההזדמנות ליצג את YNET ב30 במאי השנה בשיחזור.
נהג המירוצים המהולל רוברטס נשבר, ונטש את התחרות בשיין וואיומינג טוען להתחיבויות קודמות, מחליפו, סוחר רכב מדנבר E. Linn Mathewson,נטש באוגדן, יוטה, הנהג הבא אחריו פרש בסן פרנסיסקו 41 ימים מאז תחילתו של המירוץ.
בשלב זה לתומס פלייר היה פור של 8 ימים, במקום השני ה- Zust שהיה עדין ביוטה. ה- DeDion וה- Protos היו תקועים בוואיומינג, וה Motobloc מעולם לא עזב את איווה.
הפלייר הועבר בשיט לאלסקה, הנהיגה שם הייתה בלתי אפשרית בגלל השלג הכבד והנהרות שהפשירו על כן, ביום למחרת הפלייר שוב הועמס על אוניה והועבר לסיאטל ומשם באוניה ליפן, בהמשך לוולאדיוסטוק שברוסיה.
החל מסן פרנסיסקו משימת הנהיגה נפלה על שוסטר, דמות זניחה לחלוטין, שהטיימס נמנע בכלל מלהזכיר בדיווחים, כשכבר הוזכר לרוב שובש שמו בכל דרך אפשרית.
שוסטר מכונאי פקח ומבריק, נהג את המכונית דרך סופות שלג, בטמפרטורות מתחת לאפס, וסופות חול.
בכל עצירת לילה הוא כיוון את המנוע ותקן נזקים. לפלייר לא היה חימום, לא גג, ואפילו לא שמשה קידמית.
כל צוות מתמודד, הציג מכונית מתוצרת ארצו במטרה להציג את את היכולות הטכנולוגיות היחודיות והמקוריות שלה, הצוות הצרפתי טען שלפלייר היה יתרון עליהם מכיון שמפעילי הרכבות הפטריאוטים איפשרו לצוות האמריקאי להשתמש בקרוניות משא לאורך מסלול המירוץ, מחאה נוספת מצדם הייתה בגלל שלטענתם שוסטר שיפר את המכונית במהלך המירוץ, כל הטענות הללו נדחו כמובן על הסף.
הפלייר ביסודו הייה מכונית מירוץ, המתחרה ה- Protos היה מכונית שנבנתה במיוחד למירוץ זה ע"י צוות של 600 עובדים בהוראה של הקיסר ווילהלם השני.
ה- Protos, שבמחווה ספורטיבית חולץ בסיבריה ע"י הצוות של הפלייר מבור בוצי, השיג את הפלייר ועבר להוביל את המירוץ בהגיעם לאירופה.
ה- Protos נהוגה בידי קצין גרמני הגיעה לפריס שלושה ימים לפני הפלייר האמריקאי.
ב- 30 ביולי הפלייר החבוט, נהוג בידי שוסטר ומלוויו ג'ורג' מילר מכונאי נוסף, ומק'אדם הכתב הגיעו לפריס אולם ז'אנדרם צרפתי לא אפשר את המשך נסיעתם בגלל פנסים שרופים.
רוכב אופניים שעבר בסביבה נדב את פנסו על מנת לאפשר את המשך הנסיעה.
ההחלטה של המארגנים למי לתת את הגביע התעכבה שבועות, כשבסופו של דבר, ל- Protos גזרו ענישה טכנית בגלל קיצורי דרך הכוללים סך של 3,246 מיילים, כשהם פוסחים על אלסקה ויפן, ועל ששלחו את המכונית התקולה מפוקאטלו איידהו לסיאטל ברכבת.
הפלייר שסיים את המירוץ ב169 ימים נצח את ה- Protos ב26 ימים. הצוות הנוסף שסיים את המירוץ היה ה- Zust האיטלקי שהזדנב אחרי הפלייר ב48 ימים.
שוסטר טען כי שמר על התנהגות שלווה לאורך כל הדרך למעט במקרה אחד, שבעל הבית שלו הודיע שיש כוונה לשלוח את נהג המירוצים הנוטש מונטגיו רוברטס לסיים את החלק האחרון של המירוץ בדרך לגביע בפריס.
"זה כל כך הרתיח אותי, שיכולתי לאכול מסמרים" כתב שוסטר.
החברה חזרה בה ורוברטס נשאר בארה"ב, על אך שרוברטס טען לכתר הנצחון עד יום מותו ב1957, שוסטר התעקש באדיבותו שרוברטס יהייה לצידו ב17 באוגוסט 1908 יום חזרתה של המכונית לנקודת הזינוק בטיימס סקוור.
הנצחון של התומס פלייר, והראשון של מכונית אמריקאית במירוץ בינלאומי, גר לשינוי היסטורי מיידי, המירוץ הוכיח כי כלי רכב הוא כלי אמין ובטוח, והוא האדיר את תעשית הרכב האמריקאי, עד המירוץ רב האנשים חשבו שהמכוניות האירופאיות טובות יותר.
ואכן המכירות הרקיעו בשנים שאחרי התחרות.
הסיקור העיתונאי הצמוד, הביא למודעות בדבר מצבם הירוד של הכבישים, דבר שגרם מיידית לשפר את מצבם, הומצא האספלט בשנת 1910, החלו העבודות לבניית הכביש הטראנס-יבשתי הראשון הלינקולן הייוואי בשנת 1912, ולכן לא במקרה תחילתו בטיימס סקוויר וסופו בסן פרנסיסקו.
שוסטר שנפטר בגיל 99 בשנת 1972, לא משך את הפרס של 1,000 $ שהובטח לו אם ינצח.
60 שנים אחרי, הניו יורק טיימס הפיק לכבודו אירוע נוצץ, שוסטר בן ה- 95 ציין כי אלף הדולרים אין להם את אותו הערך שהיה להם בשנת 1908, וההישג המרשים של הפלייר לא ממש עזר לחברה, שכן ההרפתקאה הזאת עלתה לטענתם כ 100,000 $ עובדה שהצדיקה את ההחלטה לא לשלם לשוסטר שכר עבור ששת החודשים בהם היה עסוק במירוץ, אבל החברה כפיצוי הבטיחה שכל זמן שהיא קיימת מקום עבודתו מובטח לתמיד, רק שהחברה לא החזיקה מעמד ועברה לכונס נכסים ב- 1912.
מקורות:
הניו יורק טיימס
ליל מנוחה
אירית